"הרגע בו אני עומד על פסגת הר נידח בהימלאיה. בגובה 8 ק"מ מעל פני הים ובמרחק של שלושה שבועות מהציוויליזציה הכי קרובה. מתחת למגפי הטיפוס שלי פנורמה של אין סוף רכסי הרים מושלגים פרוסים מאופק לאופק.

התרמומטר מראה 30 מעלות מתחת לאפס, אבל האור שעולה בהדרגה מסמן שעוד מעט תעלה השמש ותפשיר אותנו קצת.

 

רק הנשימות המהירות שלי מפריעות לשקט האידילי הזה כאן.

 

הצלחתי. השגתי את המטרה. הגשמתי חלום.

​

 בטיפוס הרים ההגעה לפסגה היא רגע שיא. אבל כל מטפס הרים יודע שהטיפוס לא נגמר על הפסגה.

בצקת הראות של דודו, שותפי לטיפוס הולכת ומחמירה. תנאי השלג במסלול הירידה מסוכנים מאוד, ולנו אין מספיק ציוד חירום, מחסה, מים או אוכל כדי לשרוד כאן, בתנאים האלה יותר מעוד כמה שעות. 

 

הרגע הזה שבו אני מבין שהמאמץ של כל השבועות האחרונים, ואולי כל השנה האחרונה, של "פסגה בכל מחיר", הצליח.

 

הגענו לפסגה, אבל לא בטוח בכלל שנצליח להשלים את המשימה ולרדת ממנה בחיים.

ואם לא נצליח לרדת מההר אחרי ש"כבשנו" את פסגתו, האם זו עדיין תהיה הצלחה? "